המבואה המפוארת כמעט התרוקנה מאדם. אחרוני המוזמנים כבר מיהרו לתפוס את מקומותיהם באולם הקונצרטים וציפו בקוצר רוח לתחילתו של הטקס החגיגי. גודלו של המעמד ועוצמתו החלו מגעישים את לבו של ד״ר באומן ומרגשים את נפשו. הוא יישר את זנב המעיל השחור שלגופו, הידק את עניבת הפרפר הלבנה לצווארו, והחיש את צעדיו לעבר הקומה הראשונה. הנה, בעוד דקות אחדות, יגיע הרגע הגדול שלו ייחלתי זמן כה רב, חשב בעודו פוסע במעלה המדרגות, אך משהגיע לקצה גרם המדרגות חוורו פניו. בקצה גרם המדרגות עמד אדם אשר פניו לא היו זרות לו כלל וכלל. צלקת עמוקה חצתה את גבתו השמאלית של האיש, ועינו המלאכותית, צבעה ירוק צהבהב, בהתה במבט חלול אל עבר נקודה עלומה בחלל האוויר. ״דוקטור באומן, סוף סוף אנו נפגשים,״ רעם קולו של האיש. נשימתו של ד״ר באומן נעתקה. הוא נאחז במעקה ותחושת חולשה החלה פושטת באיבריו.