לפתע הכתה בד״ר באומן ההכרה כי ייתכן שזוהי אפשרותו האחרונה לצאת למסע לירושלים. פגישתו המיועדת עם הוד מעלתו הנסיך אוילנבורג נקבעה לשעה ארבע אחר הצהריים ביום המחרת. אי־הגעה לפגישה לא רק שתיתפס כחוסר נימוס דיפלומטי, חשב, אלא היא עלולה אף לסתום את הגולל על אותו רעיון מהפכני שהגה לפני כשנה, עם השתלשלותה הנוראה של פרשת דרייפוס בפריז. הוא ידע כי אל לו לוותר בנקל על הזדמנות הפז שנקרתה בדרכו בצורת אותו עגלון טמפלרי. הוא מיקד את כל תשומת לבו במטרתו, נשם עמוקות, וללא היסוס הפנה שוב את שאלתו אל העגלון, אך הפעם בסמכותיות יתרה ובגרמנית קולחת: ״שעת צהריים טובה, אדוני הנכבד, האם כבודו זקוק לעזרה בתיקון הכרכרה?״ פניו של העגלון הטמפלרי אורו. ״בחפץ לב,״ השיב והוסיף, ״האח, אנשים טובים, מי ייתן והאל הכול יכול יגמול לכם על מעשיכם הנדיבים, שכן נחפז אנוכי אל עיר הקודש ירושלים.״ ״ראה זה פלא, כי גם אנו נחפזים אל עיר הקודש,״ השיב ד״ר באומן ונפנה להציג את עצמו ואת פאולוס. ״יוהֵנס פרייהוף, ״הציג את עצמו העגלון הטמפלרי, ״בןלמושבת שרונה שבמבואותיה המזרחיים של העיר יפו, עונג רב הוא לי להכירכם.״